סדרת החשיבה החיובית- אהבה ומעשה

ממשיכים עם סדרת המאמרים על חשיבה חיובית (מסוכם מתוך הרצאות של הרב ערד, רחובות)

נפתח בקטע ממכתב של הרבי
קיבלתי מכתבו מיום ד' ל"ד לעומר בו מתאר מצב עסקיו שהנהו בעל חוב גדול וכו' וכו'. וכותב שיש לו אפשרות למכור מגרשים שיש לו, אבל אינו יכול להחליט בעצמו מה לעשות. והעולה על כולנה כנראה ממכתבו, שנפל ברוחו וממילא נחלשה אצלו מידת הביטחון שלו, וכותב הני בזה העולה על כולנה כי לפי המובא בספרי הקודש בכלל ובספרי חסידות בפרט, הרי בזה תלוי הכל. מידת הביטחון היא קנה המידה להתקשרות ודביקות עניינים גשמיים של האדם עם הבורא ברוך הוא. ואם הדביקות היא במלואה אזי אי אפשר שיהיה חיסרון, כיוון שלמעלה אין אפשרות כזו כלל. (אגרות קודש, כרך, עמוד)

בפרק הקודם התחלנו להסביר את ארבעת השלבים בעבודת הביטחון.

מנוחה, שמחה, אהבה ומעשה.
המנוחה מגיעה מהבנה, כי הקב"ה הוא בעל הבית היחיד על העולם לא קורה שום דבר שאינו ברצונו, כל המציאות נובעת ממנו. כאשר מתווספת לכך ההבנה כי כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובתנו מגיעה גם הרגשת השמחה.

רצוא ושוב – המשכה והעלאה
רצוא ושוב הן שני תנועות נפש הכרחיות בכל תחום של עבודת השם.

השלב הראשון הוא תמיד רצוא, יציאה מהמציאות, ריחוף מעל המציאות, לא לחוות את המציאות כפי שהיא, את המציאות הנגלית. עליה למציאות האמיתית (שאינה נחווית), המציאות כפי שהיא בעולם העליון. העלייה הזו היא הכרחית וכפי גודל העלייה כך יהי גם גודל התיקון. אך לאחר הרצוא לאחר ההעלאה חייב לבוא השוב ההמשכה. לא רק להישאר למעלה מהעולם אלא להמשיך את אותה מציאות אמיתית, את אותה מציאות שכולה טוב לתוך העולם, לתוך המציאות שאנו חווים.

רצוא ללא שוב מביא לשבירת הכלים, מאידך שוב ללא רצוא, ניסיון להמשיך את הטוב לתוך העולם מבלי שהתעלינו מעל העולם, לא יפעל שינוי במציאות כיוון שאנו נשארים שבויים במציאות.

שמע ישראל
גם בתפילות היומיות אנו רואים את שתי התנועות של רצוא ושוב. קריאת שמע היא רצוא, עליה למעלה מהמציאות, הכרה בכך ש"אין עוד מלבדו", השם אחד, וממילא מוכנות למסירות נפש, לצאת מהעולם.

תפילת העמידה (שמונה עשרה) היא תנועת השוב. המשכה של הברכות לתוך העולם הגשמי, בריאות, פרנסה, גאולה. כפי עומק הרצוא, ככל שהרצוא, ככל שעומק הכוונה וההתעלות מעל העולם בקריאת שמע גדול יותר, כך גם השוב, ההמשכה של הברכות לתוך העולם יהיה גדול יותר.

הגמרא מספרת על אחד האמוראים שאמר על רבי יהודה בדור שלפניו שתפילותיו היו נענות במהרה. כבר שהיה חולץ נעליו (כחלק מענית להורדת גשמים היו חולצים את הנעליים) הגשם היהמתחיל לרדת. תפילותיו נענו לא בזכות לימוד התורה שלו, אלא בזכות התמסרותו לבורא. כי, כאמור, כפי עומק ההתמסרות והרצוא, כך עומר השוב והפעולה על העולם.

אם לא היינו ממשיכים לתפילת שמונה עשרה אחרי קריאת שמע אז אכן היינו מתעלים מעל העולם אבל לא מורידים את הברכות לתוך העולם. מאידך, אם היינו מתפללים שמונה עשרה ללא קריאת שמע, לא היינו מצליחים להמשיך את הברכות מלמעלה כיוון שלא היינו שם.

לכן בחסידות מודגש בתפילה החשיבות של ההכנות, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה, לא פחות ואף יותר מתפילת העמידה, כיוון שללא הכנות כראוי, ללא התעלות מעל העולם אי אפשר להמשיך את הברכה.(אני הוספתי, לא חובה כמובן)

אהבה
אך כאמור, לא מספיק הרצוא והעליה למעלה. כדי שהטוב יתגלה כאן בעולם, צריך גם את ההמשכה, את השוב.

הביטוי של השוב הוא באהבה ומעשה.

ראשית תהליך השוב, הוא ההבנה כי הקב"ה אוהב אותנו, הוא רוצה שיהי לנו טוב בתוך מציאות העולם הזה. הוא לא מסתפק בכך שלמעלה כל טוב, אלא רוצה שנראה את הטוב בגלוי בעולם הזה.

עולם חסד יבנה
העולם נבנה על ידי חסד, העולם נברא כתוצאה מאהבתו של הקב"ה אלינו. אמנם לפעמים נדמה לנו כי העולם מלא בדין, אך צריך לדעת כי העולם נבנה בחסד.

עיקר הקושי בעבודת הביטחון הוא לא באמונה שלמעלה הכל טוב, עיקר הקושי הוא באמונה שגם למטה הקב"ה רוצה בטובתנו. בהרגשה שגם המציאות בעולם נבנית בחסדו של הבורא.

הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו
שתי הדרגות של נסתר ונגלה מקבילות לאותיות שם הוי'. האותיות י"ה, הן שורש העולם הנסתר, והאותיות ו"ה (והנגלות) הן שורש העולם הנגלה.

אותיות י"ה, מסמלות את ספירות החכמה והבינה (מנוחה ושמחה?), והאותיות ו"ה מסמלות את המידות והמלכות, אהבה ומעשה. אהבה (חסד) היא ראשית ועיקר המידות, כפי שכתוב בזוהר "חסד יומא דאזיל על כולא יומין", ומלכות היא הספירה המוציאה לפועל, המעשה.

בי"ה, במימד הנסתר אכן הכל טוב, העבודה שלנו, היאלהמשיך את הו"ה, ולכן זה נעשה בפועל על ידי אהבה ומעשה. כאשר אנו מרגישים כאן למטה בעולם, המציאות הנחווית, אץ חסד השם, אץ אהבתו אלינו, זה עצמו ממשיך את טוב הנעלם, זה עצמו מביא גאולה, מביא טוב נראה ונגלה.

עמלק
כי יד על כס י"ה מלחמה להשם בעמלק מדור דור. מלחמתו של עמלק היא בהמשכת הי"ה, לתוך העולם, בגילוי הנסתר בעולם. עמלק גם כן מודה בכך שבעולם העליון המציאות היא טובה, הוא רק טוען שאי אפשר להמשיך את זה למטה. הוא נוטע בנו את הספק, לוקח מאיתנו את האמונה שהקב"ה אוהב אותנו גם במציאות העולם, ורוצה בטובתנו כאן בעולם הזה.

ואני בצדק אחזה פניך
לצערנו יש לעמלק הצלחה רבה... אכן פעמים רבות הוא מצליח לגרום לנו להסתכל על העולם כעולם שאין הו טוב, עולם של רוע, של קושי. לכן אנו נוהגים לתת צדקה לפני כל תפילה, להמתיק את הדינים, לחזק את צד החסד כדי לחזות בפני השם.

יחד עם זאת יש לדעת כי אין זו המציאות האמיתית זהו פירוש על המציאות. כאשר נתבונן במציאות בעיניים גאולתיות, נראה שהעולם מלא בחסד.

כל הבריאה היא חסד השם. עצם זה שאנו קיימים, אנו חיים, נושמים, חווים, זה עצמו זה חסד השם. נכון שישנם בעיות רבות, אך אם נחזור רגע אחורה ונתבונן בכל הטוב שיש לנו, נתבונן גם בדברים הקטנים, נראה שכל המציאות נובעת מאהבת השם. הרי למה הוא ברא אותנו, כדי שנסבול? וודאי שלא, הוא בורא אותנו כל רגע כיוון שהוא אוהב אותנו ורוצה בטובתנו.

זה שיש גם כאב בעולם לא מסתיר על האמת הפשוטה שעצם קיומה של המציאות היא ביטוי של טוב השם.

מודה אני
את האמונה הפשוטה הזו אנו מתרגלים כל בוקר, כאשר אנו פותחים את היום בברכת מודה אני, ומודים על עצם קיומנו. בהמשך אנחנו מברכים ברכות השחר ומודים על כל הדברים שיש לנו (עיניים, איברים, בגדים, נעליים וכו'). כך גם התפילה (הודו להשם) מחזקת בנו את ההרגשה כי יש להכיר תודה לקב"ה על עצם המציאות.

זהו השלב הקשה ביותר בעבודת הביטחון, להכיר בכך שהעולם מלא בטוב השם, והשם רוצה שהוא יתגלה.

ילדים והורים
חווית האהבה, ההרגשה שאנו נאהבים על ידי הקב"ה, היא זו שבפועל ממשיכה את הטוב לעולם. ככל שחווית האהבה תהיה גדולה יותר כך היא תמשיך יותר את הטוב הגלוי לעולם.

ילדים המרגישים את אהבת הוריהם אליהם, בטוחים שההורים יטיבו עמם. כך גם אנחנו כלפי הקב"ה. כאשר אנו מרגישים כמה שהוא אוהב אותנו ורצה בטובתנו כך אנחנו יותר בטוחים בכך שהוא באמת יביא לנו את הטוב הנראה והנגלה.

כדי להרגיש נאהב על ידי הקב"ה צריך להפסיק להיות מרוכזים בעצמנו. אדם המרוכז בעצמו נוטה להיות קפדן וביקורתי כלפי עצמו וכלפי הסביבה, הוא לא מרגיש אהבה ולא נותן אהבה. רק כשאדם מסיק לראות את עצמו כמרכז העולם, הוא יכול להתחיל לתת אהבה ולהרגיש נאהב.

אם כן, השלב הראשון הוא הרצוא, מנוחה ושמחה, עלייה למקום שלמעלה מהעולם, והשלב השני הוא חזרה למציאות תוך כדי חווית אהבה חזקה ביותר. אך זה לא נגמר שם, הרגשת האהבה מלווה גם במעשה.

מעשה
מדוע באמת האהבה צריכה להיות מלווה במעשה ? במילים אחרות, אם הקב"ה מנהל את העולם ומטרתו היא לעשות לי טוב, אז שהוא יעשה! מדוע אני צריך לעשות ?

התשובה לכך היא שהקב"ה מעוניין שאנחנו נעשה את הכלי להשראת ברכתו. כפי שכתוב "וברכך השם אלוקיך בכל אשר תעשה", הקב"ה רוצה שאנחנו נעשה פעולות שיהוו כלי להשראת שכינתו.

רפואה
למשל אדם שנמצא בבעיה רפואית חס ושלום. מצד אחד, הוא נדרש לאמונה מלאה כי הקב"ה הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות, אך מצד שני הוא נדרש לגשת לרופא כדי לעשות את הכלי לכך שהקב"ה ירפא אותו.

תיקון הטבע
טבע העולם מסתיר על הבורא, על האמת האלוקית. הקב"ה רוצה שאנו נתגבר על ההסתר הזה, שהטבע לא יסתיר לנו על האמת. כאשר אנו עושים פעולה טבעית (הולכים לרופא) מתוך הכרה כי פעולה טבעית זו היא רק כלי לרפואת השם, אנו מחברים את המציאות הנסתרת (ברכת השם) עם המציאות הגלויה (טבע העולם). אם הרפואה הייתה מגיעה ללא כלי, אז אמנם המציאות הנסתרת הייתה נמשכת, אך היא לא הייתה חודרת בטבע העולם, היא לא הייתה מתחברת לעולם. ממילא היה חסר בתיקון הטבע. הטבע עדיין היה נראה לנו כמסתיר על הבורא. מאידך, אם היינו הולכים לרופא מבלי להאמין שהקב"ה מביא את הרואה, היינו פועלים עם הטבע אבל לא ממשיכים לתוכו את ה"למעלה מהטבע".

המטרה, היא כאמור לתקן את העולם, לתקן את ההעלם, לכן נדרש לפעול בדרכי העולם, להמשיך את הברכה בעולם. כך אנו מגלים איך גם הטבע הוא חלק מהבורא, כך אנו מתחילים לראות איך הטבע לא באמת מסתיר על האמת האלוקית.

תודעה נכונה
כאשר הפעולה הטבעית נעשית מתוך התודעה הנכונה, האמת האלוקית מתגלה בתוך העולם. כאשר אנו עושים כלי בטבע, אנחנו משתפים את הקב"ה בתוך העולם הטבעי ופועלים תיקון עולם.

מכך גם אפשר להבין שכאשר אנו ניצבים בפני בעיה שאין לנו פעולה טבעית שיכולה לעזור, משמע שכרגע הקב"ה לא רוצה את תיקון הטבע באותו עניין, אך בוודאי ובוודאי שהוא מתכנן להמשיך לנו את הברכה, הוא פשוט לא צריך כלי, כי באותו עניין אין צורך בתיקון הטבע. ממילא גם במצב בו לא רואים פיתרון טבעי, צריך להיות בביטחון שהכל יסתדר לטובה, לא פחות מכאשר יש פיתרון טבעי הנראה לעין.

יוסף הצדיק
לפי ההסבר הנ"ל אינו מובן מדוע יוסף הצדיק נענש על כך שעשה כלי בטבע לשחרורו מבית האסורים (יוסף ביקש משר המשקים להזכיר אותו אצל המלך ועל כך נענש בשנתיים נוספות בכלא), הרי הקב"ה דורש שנעשה כלי כדי לתקן את הטבע, ובמה חטא יוסף ?

צדיק ובינוני
כדי להבין את טעותו של יוסף, צריך להסביר קודם כי יש שתי דרגות בעבודת הביטחון. שתי דרגות במנוחה, שתי דרגות בשמחה, שתי דרגות באהבה ושתי דרגות במעשה.

ההבדל בין שתי הדרגות הנ"ל מקביל להבדל המוסבר בספר התניא (ספר היסוד של החסידות) בין מדרגת הבינוני ומדרגת הצדיק.

גם מי שנמצא בדרגת בינוני על פי התניא לא עובר עבירות, לא במחשבה, לא בדיבור ולא המעשה, ההבדל הוא שהבינוני נמצא עדיין בתוך מאבק, הצדיק כבר ניצח את המלחמה.

הבינוני מצליח להתגבר על המאבק באופן תמידי, כיוון שהוא מבין איך המציאות צריכה להיות ומנסה לפעול ולהרגיש בהתאם לכך. מוח שליט על הלב. הוא לא מרגיש בלב את המציאות האמיתי, הוא מבין זאת במוחו ומחשבתו ומשליט את ההבנה על הרגש והמעשה.

הצדיק, לעומתו, חי את המציאות כפי שהיא וממילא פועל בהתאם.

דרגות הבינוני והצדיק הן שתי שלבים, בשלב הראשון משליטים את המוח על הלב, מביחנים את המציאות כפי שהיא באמת ופועלים לפי ההבנה, אך בשלב הבא מתחילים גם באמת להרגיש כך. הרבי גם מסביר בשיחותיו, כי אדם יכול להיות בינוני בתחום אחד, וצדיק בתחום אחר, זה עניין יחסי.

ביטחון
כך גם בעבודת הביטחון. בשלב הראשון העבודה היא באופן של בינוני. מבינים שהכל בשליטת הבורא, ולכן מבינים שראוי להיות במנוחה. מבינים שהבורא רוצה בטובתנו, ולכן ראוי להיות בשמחה. אחר כך, מבינים שהוא אוהב אותנו ולכן ראוי לחוש את אהבתו ולבטוח בו, ולבסוף מבינים שהוא רוצה בתיקון הטבע ולכן פועלים בעולם ועושים כלים.

בשלב השני לאחר שהתעמקנו כל כך בהבנה בשלב הראשון, מתחילים להרגיש באמת ש"אין עוד מלבדו" וממילא נמצאים במנוחה. חשים את רצונו בטובתנו וממילא נמצאים בשמחה. אחר כך חווים את אהבתו אלינו וממילא בוטחים בו. לבסוף מרגישים כי הטבע אינו נפרד ממנו, הוא פה למטה לא פחות ממה שהוא למעלה, גם הטבע הוא אלוקות. כאשר מרגישים זאת אז ממילא האהבה מתבטאת במעשה. במילים אחרות זה כבר לא אנחנו עושים זה הוא עושה. כל עוד שאנחנו חווים את מציאות ה"אני", אנחנו לא מצליחים לחוות את המציאות האמיתית, את מציאות הבורא, ולכן רק פועלים בהתאם למה שיודעים שראוי לפעול. אך כאשר לא מרגישים את ה"אני" אלא את הקב"ה, ממילא רגועים, ממילא שמחים, ממילא נאהבים וממילא עושים.

לחיות גאולה
זוהי קריאתו של הרבי אלינו להתחיל לחיות את הגאולה. ללמוד ולהפנים את חלקי התורה העוסקים בגאולה ולאט לאט לעבור ממצב שעושים כי כך ראוי, למצב שבאמת מרגישים וממילא פועלים.

גם אם עוד לא הגענו לשלב השני, השלב בו המעשה הוא המשך ישיר של החוויה, המעשה בכל מקרה פועל את גילוי הטוב בעולם.

עלינו הוטלה העבודה, ולכן המבחן שלנו הוא בקיום המעשה בפועל. עם פעלנו מתוך התודעה הנכונה, גם כשהיא תודעה "מעושה", גם כשאנחנו לא "באמת" מרגישים כך כמו הצדיק, את שלנו עשינו, והקב"ה מחזיר לנו כגמולנו מידה כנגד מידה.

חדש מנדב כהן- הספר מודעות יהודית המסכם את מאמריו בנושא התניא, להשיג כאן.